בג”ץ 4178/04

בג”ץ 4178/04
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג”ץ  4178/04

העותרת והמשיב 4 (להלן: המשיב) הינם בני-זוג גרושים. נטושה ביניהם מחלוקת בנוגע לחלוקת זכויות הפנסיה והפרישה שצבר המשיב בעבודתו במהלך חייהם המשותפים. בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו פסק כי העותרת אינה זכאית לזכויות פנסיה והפרישה שצבר המשיב במהלך חייו עימה טרם נישואיהם. עוד נפסק כי על-אף שהמשיב צבר זכויות פנסיה בעבודתו במהלך חיי הנישואין, זכאית העותרת למחצית מהזכויות שנצברו במשך חמש שנים בלבד מתוך ארבע-עשרה שנות נישואיהם. ערעורה של העותרת על פסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי נדחה על-ידי בית-הדין הרבני הגדול, אף כי טעמיו של בית-הדין הגדול היו שונים בחלקם מאלה שהועלו בפסק-דינו של בית-הדין האזורי. כנגד שני פסקי-דין אלה מופנית העתירה שבפנינו.

עיקרי העובדות וההליכים

1.        העותרת והמשיב נישאו ביום 23.5.83 כדת משה וישראל. היו אלה נישואין שניים עבור שני בני-הזוג. יצוין כי בני-הזוג החלו להתגורר יחדיו בשנת 1979 – כארבע שנים עובר לנישואיהם. משך אותן השנים היה המשיב נשוי לאשתו הראשונה. רק לאחר שהמשיב התגרש ממנה בשנת 1983, נישאו העותרת והמשיב זה לזו. במהלך נישואיהם נולדו להם שני ילדים משותפים.

כיום בני-הזוג גרושים. עיקר המחלוקת הרכושית שנותרה ביניהם נוגעת לחלקה של העותרת בזכויות הפנסיה והפרישה שצבר המשיב בעבודתו. בהקשר זה, נציין עוד כי בשנת 1964 החל המשיב לעבוד כימאי בחברת “תרשיש”. ביוני 1992 הועברה חברת “תרשיש” לבעלותה של חברת “צים”, ובעקבות כך שולמו למשיב פיצויים. המשיב המשיך את עבודתו בחברת “צים”, וזאת עד פרישתו לפנסיה מוקדמת בשנת 1998. בעקבות הפרישה קיבל המשיב מחברת “צים” פיצויים ומענקי פרישה בסך 124,500 ₪ (לאחר ניכוי מס), שהצטברו לזכותו בקרנות שונות בשנים 1992 עד 1998. כן אושרה למשיב פנסיה שוטפת בגין כל שנות עבודתו (1964 עד 1998) בסך 8,350 ₪ לחודש.

העתירה שבפנינו מופנית כנגד פסיקתו של בית-הדין הרבני על שתי ערכאותיו, בנוגע לחלקה של העותרת בפנסיה השוטפת המשולמת למשיב מדי חודש ובפיצויי הפרישה ששולמו למשיב כסכומים חד-פעמיים. להלן פירוט ההליכים הרלוונטיים למחלוקת זו.

2.        ביום 11.11.97 הגישה העותרת תביעת גירושין כנגד המשיב בבית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו. אין חולק בין הצדדים בפנינו כי יש לראות במועד זה את יום הפירוד בין בני-הזוג. המשיב התנגד תחילה לגירושין ותבע שלום-בית. כשנה וחצי לאחר מכן, ביום 18.3.99, הגיש המשיב תביעת גירושין מטעמו לבית-הדין הרבני האזורי, ומספר ימים מאוחר יותר כרך בה את ענייני הרכוש בין בני-הזוג. העותרת הגישה לבית-המשפט לענייני משפחה תביעה לחלוקת רכוש, אולם בערעור בפני בית-המשפט המחוזי נקבע כי סוגיה זו נתונה בסמכותו של בית-הדין הרבני. בהתאם לכך, התנהלו ההליכים בעניין זה בפני בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו.

בית-הדין הרבני האזורי קבע בפסק-דינו כי הצדדים יתגרשו זה מזו בהתאם להסכמתם. עיקר פסק-הדין הוקדש לדיון בחלוקת פריטי הרכוש השונים של בני-הזוג. ייאמר בקצרה כי בית הדין הרבני האזורי פסק כי דירת המגורים שהיתה רשומה על-שם שני בני-הזוג ויחידת הנופש שרכשו בני-הזוג באילת יחולקו ביניהם בחלקים שווים, תוך חיוב העותרת בהחזר מחצית הכספים ששילם המשיב למשכנתאות עבור נכסים אלה החל ממועד הפירוד בין בני-הזוג (11.11.97) ואילך. עוד חייב בית-הדין את העותרת במחצית דמי האחזקה ששילם המשיב בעבור יחידת הנופש בשנים 1998 עד 1999. אשר לשני כלי-הרכב שהיו רשומים אחד על-שם העותרת והשני על-שם המשיב – פסק בית-הדין הרבני האזורי כי כל אחד מבני-הזוג יישאר הבעלים של הרכב הרשום על שמו בלבד. יצוין כי מהחומר שמצוי בתיק עולה כי דירת המגורים של בני-הזוג נמכרה באוגוסט 2003, ותמורתה לאחר ניכוי המשכנתא חולקה בין הצדדים בחלקים שווים.

כאמור, עיקר המחלוקת בפנינו נוגעת לפסיקתו של בית-הדין הרבני בנוגע לחלוקת זכויות הפנסיה ופיצויי הפרישה שצבר המשיב בעבודתו. טענת העותרת בפני בית-הדין הרבני היתה כי היא זכאית למחצית מזכויות הפנסיה השוטפת ולמחצית מפיצויי הפרישה שצבר המשיב משנת 1979 – עת החלו לחיות יחדיו, ועד 11.11.97 – מועד הפירוד בין בני-הזוג. לשם הכרעה בטענה זו, הבחין בית-הדין האזורי בפסק-דינו בין שלוש תקופות זמן:

(א) 1979 עד 1983 – בתקופה זו חיו בני-הזוג יחדיו ללא נישואין. טענת העותרת בפני בית-הדין היתה כי בשנים אלה היו בני-הזוג “ידועים בציבור”, וכי בהתאם להלכת השיתוף היא זכאית למחצית מזכויות הפנסיה והפיצויים שצבר המשיב במהלך התקופה האמורה. בית-הדין דחה טענה זו בקובעו כדלקמן:

“כאמור למעלה, הבעל היה עדיין נשוי באותן השנים. ולדברי האישה נאלץ הבעל לוותר על כל רכושו לטובת אשתו הראשונה בעת הגירושין בשנת 1983. קשה לראות כיצד מתקיים שיתוף נכסים בין הצדדים בנסיבות אלה. ואם אכן היו לאשה [העותרת] טענות מכח חזקת השיתוף, מדוע לא העלתה אותן באותה עת למול תביעות האשה הראשונה?

גם את החשבון המשותף פתחו הצדדים רק לאחר הנישואין… לכן, גם אם היה קשר אינטימי בין הצדדים באותן שנים בהם היה הבעל עדיין נשוי, בבחינת ‘מים גנובים ימתקו’, אין הדבר מהווה שום ראיה לשיתוף בנכסים. מכל מקום האשה [העותרת] לא הביאה שום ראיה בענין זה. משום כך אנו דוחים את התביעה לזכויות בנכסי הבעל בגין שנים אלה”.

(ב) 1983 עד 1992: מדובר בשנים שלאחר נישואי בני-הזוג ועד לפרישתו של המשיב מחברת “תרשיש”. כאמור, עקב העברת הבעלות בחברת “תרשיש” ל”צים” שולמו למשיב פיצויים עוד בשנת 1992. כשני שלישים מכספי הפיצויים הנ”ל נצברו בטרם נישא המשיב לעותרת (בשנים 1983-1964), ורק כשליש מכספי הפיצויים נצבר לאחר נישואיהם (בשנים 1992-1983). נקבע כי המשיב השקיע את מרבית כספי הפיצויים שקיבל בשנת 1992, ברכישתה של דירת המגורים שנרשמה על-שם שני בני-הזוג ואשר בית-הדין הרבני הורה על חלוקתה בחלקים שווים. אשר לזכויות הפנסיה שנצברו באותן שנים, פסק בית-הדין הרבני האזורי כי יש לקזז מהן את כספי הפיצויים שהשקיע המשיב ברכישת דירת המגורים המשותפת. ובלשונו של בית-הדין: “…הבעל אמנם נתן את חלקו האישי בכספי הפיצויים לרכישת הדירה שמחציתה נרשמה על-שם האשה, אך השאיר לעצמו כנגד זה את זכויות הפנסיה השוטפת”. בהתחשב בקביעה זו, הוסיף בית-הדין הרבני האזורי ופסק כדלקמן:

“לפיכך, יש לערוך תחשיב חשבונאי של זכויות הפנסיה השוטפת שנצברו בין השנים 1992-1983, ולהעריך אותם (לאחר היוון לשנת 1992), כנגד שליש הפיצויים שקיבל הבעל בשנת 1992. במידה וחלקה של האשה בזכויות הפנסיה לתקופה הנ”ל יהיו עודפות, היא תהיה זכאית לקבל את ההפרש”.

(ג) 1992 עד 1998: מדובר בשנים שלאחר תחילת עבודתו של המשיב בחברת “צים” (18.5.92) ועד לפרישתו ממנה לפנסיה מוקדמת בשנת 1998. אשר לזכויות הפנסיה השוטפת שצבר המשיב בתקופה זו עד למועד הפירוד בין בני-הזוג (11.11.97)- פסק בית-הדין הרבני האזורי כי העותרת זכאית למחציתן של זכויות אלה. אשר לפיצויי הפרישה שקיבל המשיב מחברת “צים” בעבור שנים אלה (124,500 ₪ לאחר ניכוי מס) – נקבע כי מהמסמכים שצירף המשיב עולה כי הוא הפקיד סכומים ניכרים מכספי הפיצויים הנ”ל בחשבון הבנק המשותף של בני-הזוג וכספים אלה שימשו לכלכלת הבית ולהוצאות שונות, לרבות הפקדות בהוראת קבע לקופות גמל של העותרת. לפיכך, נדחתה תביעת העותרת לקבלת חלק בפיצויים אלה.

בסיום הדיון בעניין זה, דן בית-הדין הרבני האזורי בחלוקת הזכויות הסוציאליות שצברה העותרת במקום עבודתה במהלך חייה המשותפים עם המשיב. בסוגיה זו נקבע כדלקמן:

“הבעל היה מוכן לוותר על תביעותיו לקבל חלק מן הכספים והזכויות של האשה, אם יתקבלו טענותיו בדבר הזכויות שלו. אולם הואיל וכאמור לעיל לא קיבלנו את עמדת הבעל, אין מנוס מלדון גם בענין הכספים והזכויות של האשה.

… אין ספק שחזקת השיתוף וחוק יחסי ממון חלים על שני בני הזוג, ולבעל יש זכות במחצית הכספים והזכויות שצברה האשה במהלך שנות הנישואין עם הבעל, משנת 1983 ועד מועד הפירוד 11.11.97. ובמיוחד שהבעל המשיך להפקיד כספים בקופות גמל של האשה. לכן על האשה להמציא לביה”ד פירוט של הכספים והזכויות שנצברו לזכותה, ולצרף אישורי בנקים ומסמכים מהמעסיקים השונים”.

בהתחשב בכל אלה, קבע בית-הדין בסיום פסק-דינו בזו הלשון:

“הצדדים ימנו בהסכמה חשבונאי מוסמך שיחשב את ערך זכויות הפנסיה של הבעל בתקופה 18.5.92 – 11.11.97, וכן את ערך הכספים והזכויות של האשה בתקופה 1983 (מועד הנישואין) – 11.11.97.

שכ”ט של החשבונאי ישולם על ידי שני הצדדים בחלקים שווים.

לאחר קבלת התחשיב יחליט ביה”ד כיצד יעשה איזון הזכויות בפועל בין הצדדים, ובאיזה מועד”.

3.        על פסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי הגישה העותרת ערעור בפני בית-הדין הרבני הגדול (הדיינים דיכובסקי, בר-שלום ושרמן). בפסק-דינו התמקד בית-הדין הרבני הגדול בשתי טענות שהפנתה העותרת כנגד קביעותיו של בית-הדין הרבני האזורי: האחת, כי העותרת אינה זכאית לכספי הפנסיה והפיצויים שצבר המשיב בארבע השנים בהם חיו יחד עובר לנישואין. והשנייה, כי יש לקזז את הכספים שהשקיע המשיב בדירת המגורים המשותפת של בני-הזוג, מכספי הפנסיה השוטפת שצבר בשנים שבין 1983 עד 1992.

בית-הדין הרבני הגדול דחה את ערעור העותרת. אשר לסוגיה הראשונה-  ציין הרב דיכובסקי כי המושג “משפחה” משמעותו יצירת יחידה אחת של שני אנשים, שנועדה להמשיך את הדור ולגדל את צאצאיהם. לגישת הרב דיכובסקי, אין מקום להחלת הלכת השיתוף כאשר מדובר בשני אנשים המנהלים משק בית משותף אך אין מטרתם להקים משפחה במובן האמור, אלא כוונתם רק “לסייע איש לרעהו במסגרת של קומונה”. אשר לעניינם של העותרת והמשיב – בתקופה שבין 1979 עד 1983 חיו בני-הזוג יחדיו ללא נישואין, כאשר המשיב היה עדיין נשוי לאשתו הראשונה. בנסיבות אלה, קבע הרב דיכובסקי כי אין להחיל את הלכת השיתוף על היחסים הממוניים בין בני-הזוג. ובלשונו של הרב דיכובסקי:

“על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר באדם הנשוי חוקית לאשה אחרת – כפי שמדובר בנידוננו – ובאותה עת מקיים חיים משותפים עם אשה שאינה נשואה לו. מדוע להניח שיש לו כלפי אותה אשה מחוייבות, כשאותה מחוייבות סותרת את חיובו החוקי לאשתו? כיצד ניתן לדבר על רכישת זכויות עקב חיים משותפים, כשכל אחד יכול לקום וללכת בכל רגע, בבחינת הקיקיון של יונה, ש’בין לילה היה ובין לילה אבד’? לכן אין מקום בנידוננו, לדרוש את החלת הלכת השיתוף על התקופה שקדמה לנישואין בחייהם של הצדדים”.

הרב בר-שלום הוסיף והעיר כי סעיף 57(ג) לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 קובע כי לא קמה זכות למזונות מן העיזבון כאשר מדובר בבני-הזוג שחיו חיי משפחה במשק בית משותף ללא נישואין, ואחד מהם היה נשוי לאחר בעת המוות. לגישת הרב בר-שלום, ניתן למצוא בהוראת-החוק האמורה תמיכה לעמדה לפיה אין לפסוק זכויות רכושיות לבני-זוג החיים יחדיו ללא נישואין, כאשר אחד מהם נשוי לאחר.      אשר לקיזוז השקעותיו של המשיב בדירת המגורים מכספי הפנסיה השוטפת שצבר בשנים 1983 עד 1992 – נפסק כי טעמיו של בית-הדין הרבני האזורי לקיזוז האמור אינם יכולים לעמוד. ובלשונו של הרב דיכובסקי:

“ביה”ד האזורי קיזז את השקעות המערער [המשיב] בדירה מכספי הפנסיה. ביה”ד הניח, שהסכמת המשיב לרשום את מחצית הדירה ע”ש המערערת [העותרת], נבע מהנחה שאין זו מתנה חלוטה, וכי בבוא היום כאשר יפרוש לגימלאות, אזי יפצה את עצמו באמצעות לקיחת כל הפנסיה לכיסו…זהו פלפול מעניין, אבל מאד לא הגיוני. למה יתן אדם לאשתו מחצית דירה היום, כשהוא יודע בבירור שמבחינה משפטית יקשה עליו מאד לקבל בחזרה את מתנתו, וזאת תמורת ‘בטחון’ בפנסיה עתידית. מי תקע לידו שפנסיה זו תהיה כולה שלו, הרי אותו חוק או נוהג המחלקים את דירת המגורים בחלקים שוים, יחלק גם את הפנסיה? האם לא יותר הגיוני, שלא לרשום את הדירה על-שמה, או לפחות לקבל ממנה יפוי כוח על החלק בדירה שניתן לה, או לרשום הערת אזהרה וכדומה?

קביעת ביה”ד האזורי לשלילת הפנסיה מנימוק זה אינה מתקבלת על הדעת…”.

אף-על-פי-כן, הותיר הרב דיכובסקי את פסיקתו של בית-הדין הרבני האזורי על כנה, ואלה היו טעמיו לכך:

“המערערת [העותרת] בת 49, ועדיין שנות עבודה והשתכרות רבות לפניה. המשיב בן 64, וכבר פרש לפנסיה מוקדמת, לאחר נכות (אמנם לא גדולה) בגין עבודתו כימאי. יצוין כי המערערת עובדת ומשתכרת כ- 4,500 לחודש, ואילו הפנסיה של המשיב היא כ- 8,000 לחודש. האם מוצדק לערוך איזון בין אדם הנמצא בסוף דרכו הכלכלית ושאינו מסוגל להשתכרות נוספת, לבין מי שנמצא באמצע הדרך, ועדיין שנות השתכרות רבות לפניו? האם מוצדק לקחת חלק מן הפנסיה שהיא כל מה שיש למשיב וגם כל מה שיהיה לו בעתיד, כאשר המערערת ממשיכה לקבל גם את משכורתה וגם את החלק היחסי של הפנסיה? על מנת לקיים איזון אמיתי, יש לצרף להכנסותיהם של הצדדים את פוטנציאל ההשתכרות של שניהם ותוחלת חייהם. אינני יודע אם יעשה צדק בחלוקה עיוורת של ההכנסות בנסיבות אלו. סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, מתיר ב’נסיבות מיוחדות’ סטייה מאיזון הנכסים, וקביעה שהאיזון לא יהיה מחצה מחצה. הפער בין הצדדים והפרש הגיל הגדול ביניהם, משליך על חייהם בעתיד, ומחייב סטייה מעיקרון האיזון השווה. כאן נכון לאמץ את גישת ביה”ד האזורי ולהשאיר את הצדדים כל אחד בשלו. יש בזה אולי צדק יותר מאשר הגישה הפשטנית הרגילה. מטעם זה בלבד הייתי נזהר מלסתור את פסק-הדין.

לסיכום, אינני מקבל את עמדת ביה”ד האזורי, אבל בנסיבות האמורות, לא אוכל לסתור את פסק-דינו”.

נוכח מכלול הטעמים האמורים, דחה בית-הדין הרבני הגדול את ערעורה של העותרת על פסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי, ועל כך העתירה בפנינו.

טענות הצדדים והשתלשלות ההליכים בפנינו

4.        בעתירתה העלתה העותרת מספר טענות כנגד פסיקתו של בית-הדין הרבני: ראשית, נטען כי בית-הדין פסק בניגוד להלכות שקבע בית-משפט זה בנוגע לתחולתה של הלכת השיתוף על בני-זוג ידועים בציבור. לטענת העותרת, בהתאם לפסיקתו של בית-משפט זה יש לקבוע כי היא זכאית למחצית מזכויות הפנסיה והפיצויים שצבר המשיב במהלך חייהם המשותפים טרם הנישואין. שנית, טענה העותרת כי בית-הדין הרבני התבסס על נתונים עובדתיים מוטעים, ושלל ממנה שלא כדין את זכויותיה בפיצויי הפרישה שקיבל המשיב מעבודתו. שלישית, טענה העותרת כי היא זכאית למחצית מזכויות הפנסיה השוטפת שצבר המשיב בעבודתו לאחר נישואיהם בשנים 1983 עד 1992. בעניין זה, טענה העותרת כי בית-הדין הרבני האזורי שגה כשראה לקזז את זכויותיה האמורות מכספי הפיצויים שהשקיע המשיב ברכישת דירת המגורים. עוד נטען כי בית-הדין הרבני הגדול שגה בקביעתו לפיה שיקולי צדק מצדדים בחלוקה בלתי שוויונית של זכויות הפנסיה האמורות. לבסוף, טענה העותרת כנגד קביעתו של בית-הדין הרבני לפיה המשיב זכאי למחצית הזכויות הכספיות שצברה במשך כל שנות הנישואין (1983 עד 1998), בעוד היא זכאית למחצית הזכויות הפנסיוניות שצבר המשיב בשנים 1992 עד 1998 בלבד. על-פי הטענה, פסיקתו של בית-הדין הרבני על שתי ערכאותיו נוגדת את ההלכה שנפסקה בבג”ץ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד מח(2) 221, ולפיכך יש מקום להתערבותו של בית-משפט זה. מנגד, טען המשיב כי דין העתירה להידחות, באשר לא קמה עילה להתערבות בפסיקתו של בית-הדין הרבני.

ביום 23.6.06 התקיים דיון בעתירה בפני בית-משפט זה (הנשיא א’ ברק, המישנה-לנשיא מ’ חשין והשופטת ד’ ביניש). במהלך הדיון הודיעו הצדדים כי לא הצליחו להגיע לפתרון מוסכם במסגרת גישור. ביום 27.7.06 קבע הנשיא ברק כי תחת המישנה-לנשיא חשין אשר פרש לגימלאות, יבוא השופט א’ רובינשטיין. ביום 31.7.06 ראינו להוציא צו-על-תנאי שנסוב אך לעניין חלוקת זכויות הפנסיה השוטפת שצבר המשיב בעבודתו בשנים 1983 עד 1992. לאחר הוצאת הצו, הודיעונו הצדדים כי הם מסכימים לכך שפסק-הדין יינתן על-סמך החומר המצוי בתיק.

דיון

5.        בכל הנוגע לזכויות הפנסיה השוטפת ופיצויי הפרישה שצבר המשיב בעבודתו, מן הראוי להבחין בין שתי תקופות זמן: האחת, בשנים 1979 עד 1983 – עת חיו העותרת והמשיב יחד ללא נישואין; והשנייה, בשנים 1983 עד 1997 – מרגע נישואיהם של בני-הזוג ועד מועד הפירוד ביניהם.

הזכויות שצבר המשיב בעבודתו בשנים 1983-1979

6.        בני-הזוג נישאו בשנת 1983 ולפיכך חוק יחסי ממון חל על יחסיהם הרכושיים לאחר הנישואין. בכל הנוגע לתקופה בה חיו בני-הזוג יחדיו טרם נישואיהם, עשויה להתעורר השאלה האם חל חוק יחסי ממון אשר מאפשר בנסיבות מיוחדות לקבוע כי איזון המשאבים יתייחס לנכסים שהיו לבני-הזוג במועד מוקדם לנישואין (ראו: סעיף 8(4) לחוק); או שמא חלים הלכת השיתוף או הדין האזרחי הכללי במסגרתו ניתן להסיק בנסיבות מתאימות שיתוף בנכסים. הצדדים לא התייחסו לשאלות אלה בטיעוניהם ואין הן דורשות הכרעה במקרה שבפנינו. מן הטעמים שיובאו להלן, באנו למסקנה כי צדק בית-הדין הרבני בקובעו כי בנסיבות העניין, אין העותרת זכאית לחלק בזכויות הפרישה והפנסיה שצבר המשיב טרם נישואיהם.

7.        כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי “…מהעובדה בלבד, שגבר ואישה חיים ביחד בנסיבות בהן ידועים הם בציבור כבני-זוג נשואים, אין עדיין להסיק שרכוש שנרכש על-ידי כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא” (דברי השופט בך בע”א 52/80 שחר נ’ פרידמן, פ”ד לח(1) 443, 457; כן ראו: ע”א 107/87 אלון נ’ מנדלסון, פ”ד מג(1) 431, 438; עע”מ 4614/05, 6626 מדינת ישראל נ’ אבנר אורן (טרם פורסם), בפיסקה 22 לפסק-דיני). עוד נפסק כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי, במיוחד כאשר אין מדובר בנכס משפחתי מובהק (דברי השופט מצא בע”א 4385/91 סלם נ’ כרמי, פ”ד נא(1) 337, פיסקה 14). הכבדת הנטל על הטוען לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור, נובעת מהמשמעות שעשויה להיות להעדר הנישואין ביניהם. לעיתים, בני-זוג מקיימים חיי זוגיות משותפים ללא אקט פורמאלי של נישואין מתוך בחירה שלא למסד את הקשר הזוגי ביניהם, להבדיל ממקרים בהם העדר הנישואין נובע ממניעות להינשא זה לזו. במקרים אחרים, עשוי הדבר להעיד על ארעיות הקשר או על היותו בלתי מחייב, באופן השולל קיומה של כוונה לשיתוף רכושי. יש, אפוא, להתחשב בכל מקרה ומקרה בטיב הקשר הזוגי, בנסיבותיו ובכוונות המונחות בבסיסו, תוך בחינת האפשרויות שעמדו בפני בני-הזוג למיסוד הקשר הזוגי מחד-גיסא ומידת האפשרות של כל אחד מבני-הזוג לניתוק הקשר מאידך-גיסא. יש ליתן משקל נכבד לאוטונומית-הרצון של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם ובקביעת ההסדר הרכושי החל על נכסיהם. זאת, בכפוף לעקרון תום-הלב המחיל על המערכת ההסכמית – המפורשת או המשתמעת – בין בני-הזוג ערכים של צדק, יושר, הגינות ושוויון (ראו: ש’ ליפשיץ הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה (תשס”ה) 159-157; כן ראו והשוו: רע”א 8256/99 פלונית נ’ פלוני ואח’, פ”ד נח(2) 213, בפיסקאות 23-22 לפסק-דינו של הנשיא ברק).

הנה כי כן, ההלכה לפיה לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני-הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור. בהתחשב בכך, נראה כי אין מקום לחשש שהביע הרב דיכובסקי בפסק-דינו, שמא נכפה על בני-זוג שאינם נשואים התחייבויות רכושיות בניגוד לרצונם, רק בשל מגוריהם המשותפים יחד.

8.        בנסיבות העניין שבפנינו, חיו העותרת והמשיב יחד ללא נישואין בשנים 1979 עד 1983 בעוד המשיב נשוי לאישה אחרת. באותן שנים, ניהל המשיב הליכי גירושין מאשתו הראשונה במהלכם התבררו בין השניים תביעות רכושיות, בלא שהעותרת העלתה טענה בנוגע לחלקה בזכויות שצבר המשיב אותה עת. לא הובאו פרטים בנוגע להסדר הרכושי אליו הגיע המשיב עם אשתו הראשונה, ואיננו יודעים מה היה חלקה בזכויות שצבר המשיב בעבודתו בשנים 1979 עד 1983. בית-הדין הרבני האזורי ציין בפסק-דינו כי העותרת טענה בפניו שהמשיב ויתר על כל רכושו לטובת אשתו הראשונה. אם אמנם כך הדבר, כי אז ממילא לא נותרו בידיו של המשיב הזכויות הנתונות במחלוקת. מכל מקום, אף אם נותרו בידי המשיב זכויות שצבר בעבודתו בשנים האמורות, ואף אם המשיב והעותרת היו אותה עת ידועים בציבור כנטען על-ידה, לא הוכיחה העותרת כי היא זכאית לחלק בזכויות שצבר המשיב באותן השנים. אמנם, בני-הזוג נישאו בסמוך לאחר שהמשיב התגרש מאשתו הראשונה. יתכן כי יש בכך כדי להעיד כי בני-הזוג היו מעוניינים במיסוד הקשר הזוגי ביניהם, וכי לא נישאו עד 1983 עקב מניעות הקשורה בנישואיו של המשיב לאחרת. עם זאת, בכך בלבד אין כדי לקבוע את יחסיהם הרכושיים אותה עת. בית-הדין הרבני האזורי קבע בפסק-דינו כי העותרת לא הציגה כל ראיה שבכוחה להעיד על כוונה לשיתוף נכסים בין בני-הזוג בנוגע לשנים טרם נישואיהם, וכי הראיות שהובאו בפניו עשויות דווקא ללמד על העדר כוונה לשיתוף נכסים בין בני-הזוג באותן השנים. כך למשל, חשבון הבנק המשותף נפתח רק לאחר שהמשיב התגרש מאשתו הראשונה ונישא לעותרת. בנסיבות אלה, לא ראינו להתערב בקביעתו של בית-הדין הרבני על שתי ערכאותיו, לפיה העותרת אינה זכאית לחלק בזכויות הפנסיה והפרישה שצבר המשיב בשנים 1979 עד 1983.

9.        בסיום חלק זה של הדיון, רואה אני להתייחס בקצרה לשני עניינים נוספים שעלו בפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול. ראשית, כפי שפורט לעיל, ציין הרב דיכובסקי בפסק-דינו כי המושג “משפחה” משמעותו יצירת יחידה אחת של שני אנשים, שנועדה להמשיך את הדור ולגדל את צאצאיהם. לגישתו, אין מקום להחיל את הלכת השיתוף כאשר מדובר בשני אנשים המנהלים משק בית משותף אך אין מטרתם להקים משפחה במובן האמור.

בהתייחס לדברים אלה, ראוי לציין כי ההגדרה המקובלת לידועים בציבור הינה בני-זוג המנהלים חיי משפחה במשק בית משותף (ראו: ע”א 621/69 נסיס נ’ יוסטר, פ”ד כד(1) 617; כן ראו והשוו: סעיף 55 לחוק הירושה). השאלה מהם “חיי משפחה” קשה להגדרה ממצה, וכך במיוחד נוכח השינויים החברתיים הרבים שחלו במהלך השנים האחרונות ביחס לאופיו ולטיבו של התא המשפחתי. דומה כי הגבלת תחומי המונח “חיי משפחה” לבני-זוג הרוצים להמשיך את הדור ולגדל צאצאים כאמור בפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול, היא צרה מדי. במציאות אפשר שלא כל זוג נשוי מעוניין בהכרח בהמשך הדור ובגידול צאצאים. במקרים מתאימים, יש להכיר בתא המשפחתי אף כאשר הזוגיות אינה מבוססת על קשר פורמאלי של נישואין ואין תכליתה גידול צאצאים, אולם בני-הזוג דבקים אחד בשני בקשר של גורל-חיים והקשר הזוגי ביניהם מבוסס על יחסי-אישות וכולל יסודות אמוציונאליים וכלכליים (ראו: ע”א 621/69 נסיס הנ”ל, בעמ’ 619; כן ראו: דברי הנשיא שמגר בע”א 107/87 אלון הנ”ל, בעמ’ 437-438, בצטטו בהסכמה את דברי השופט שילה בת”ע (ת”א) 1180/69). אין ספק אמנם כי כוונה מצד בני-זוג החיים יחדיו לגדל ילדים ולהמשיך את הדור, עשויה להוות אינדיקציה משמעותית לקיומם של חיי משפחה במשק בית משותף; בנסיבות מתאימות, היא אף עשויה לתמוך במסקנה כי בני-הזוג התכוונו ליצור שיתוף בנכסיהם. עם זאת, אין מדובר בדרישה הכרחית ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו (ראו והשוו: ספרו הנ”ל של ליפשיץ, בעמ’ 150-151).

שנית, אני רואה לציין כי מפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול משתמעת עמדה עקרונית לפיה כאשר מדובר בידועים בציבור אשר אחד מהם נשוי לאחר אותה עת, לא ניתן להסיק קיומה של כוונה לשיתוף נכסים. לעמדה גורפת זו אין בידי להסכים. פסיקתו של בית-משפט זה הכירה בבני-זוג כידועים-בציבור אף כאשר אחד מהם נשוי לאחר, ובלבד שלא נקבע אחרת בהתאם ללשונה ולתכליתה של החקיקה הרלוונטית. עוד נפסק כי הסכם בין בני-זוג ידועים בציבור, כשלעצמו, אינו בלתי מוסרי, בלתי חוקי או נוגד את תקנת הציבור, אף כאשר אחד מבני-הזוג נשוי אותה עת לאחר (ראו: ע”א 384/61 מדינת ישראל נ’ פסלר, פ”ד טז(1) 102; ע”א 563/65 יגר נ’ פלביץ, פ”ד כ(3) 244, 249; לדעה לפיה ראוי כי ההכרה בזכויותיו של ידוע-בציבור הנשוי לאחר, תיגזר מבחינת הטעמים לאי גירושיו, ראו: ספרו הנ”ל של ליפשיץ, בעמ’ 352-357). בהתחשב בכך, אין לשלול מראש קיומן של נסיבות בהן יוכח שיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים בציבור, אף כאשר אחד מהם טרם התגרש מבן-הזוג לו הוא נשוי, למשל עקב סרבנות גט מתמשכת ובלתי הוגנת מצידו של בן-הזוג הנשוי לידוע בציבור. במקרים כאלה, ברי כי השיתוף הרכושי בין בני-הזוג הידועים בציבור יחול רק בנוגע לאותם נכסים שלבן-הזוג הנשוי לידוע-בציבור אין חלק בהם.

פיצויי הפרישה שצבר המשיב במהלך חיי הנישואין

10.      כאמור, בית-הדין הרבני על שתי ערכאותיו קבע כי אין לפסוק לעותרת חלק בפיצויי הפרישה שקיבל המשיב בשנים 1992 ו- 1998. אשר לפיצויים ששולמו למשיב בשנת 1992 – מדובר בכספים שנצברו במהלך עבודתו של המשיב משנת 1964 עת החל לעבוד בחברת “תרשיש”, ועד שנת 1992 עת הועברה הבעלות בחברת “תרשיש” לחברת “צים”. יוער כי רק כשליש מכספי הפיצויים הנדונים, נצברו במהלך שנות נישואיו של המשיב עם העותרת (1992-1983). בית-הדין הרבני האזורי קבע כממצא עובדתי כי מרביתם של כספים אלה, הושקעו ברכישת דירת המגורים המשותפת, שחולקה בין בני-הזוג בחלקים שווים. בנסיבות אלה, לא ראה בית-הדין לפסוק לעותרת חלק בפיצויים האמורים.

אשר לפיצויים ששולמו למשיב בשנת 1998 – מדובר בכספים שנצברו משנת 1992 עת החל המשיב לעבוד בחברת “צים”, ועד שנת 1998 עת פרש המשיב לפנסיה מוקדמת. בית-הדין הרבני האזורי קבע כממצא עובדתי כי סכומים ניכרים מכספי הפיצויים הנ”ל הופקדו בחשבון הבנק המשותף של בני-הזוג ושימשו להוצאות כלכלת הבית ואף להפקדות בהוראות קבע לקופות הגמל של העותרת. נקבע כי העותרת לא הציגה ראיות סותרות לכך. אשר על כן, נדחתה תביעתה לקבלת חלק בכספי הפיצויים ששולמו למשיב בשנת 1998.            בית-הדין הרבני הגדול לא ראה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-הדין הרבני האזורי. טענת העותרת בפנינו לפיה בית-הדין הרבני התבסס על נתונים עובדתיים מוטעים הועלתה בעלמא, ואין בה כדי להקים עילה להתערבותו של בית-המשפט זה. אשר על כן, לא ראינו לשנות מקביעתו של בית-הדין הרבני לפיה העותרת אינה זכאית לחלק בכספי הפיצויים ששולמו למשיב ואשר נקבע כי הושקעו בדירת המגורים המשותפת ובחשבון הבנק המשותף של בני-הזוג.

זכויות הפנסיה השוטפת שצבר המשיב בשנים 1992-1983

11.      בכל הנוגע לזכויות הפנסיה השוטפת שצבר המשיב בעבודתו במהלך שנות נישואיו עם העותרת, הבחין בית-הדין הרבני על שתי ערכאותיו בין שתי תקופות-זמן: לגבי הזכויות שנצברו בשנים 1992 עד 1998, נפסק כי העותרת זכאית למחציתן; מנגד, לגבי זכויות הפנסיה שנצברו בשנים 1983 עד 1992, נקבע כי אין לעותרת חלק בהן. בפנינו טענה העותרת כנגד שלילת חלקה בזכויות הפנסיה השוטפת שצבר המשיב במהלך תשע מתוך ארבע-עשרה שנות נישואיהם, בעוד המשיב זכאי למחצית מהזכויות שנצברו לטובתה במהלך כל שנות הנישואין. כאמור, בעניין זה ראינו להורות על הוצאת צו-על-תנאי.

בית-הדין הרבני האזורי נימק את שלילת חלקה של העותרת בזכויות הפנסיה השוטפת שצבר המשיב בשנים 1983 עד 1992, בקובעו כי המשיב שמר לעצמו את הזכויות האמורות כנגד כך שהשקיע את מרבית כספי הפיצויים שקיבל בשנת 1992, ברכישת דירת המגורים שנרשמה על-שם שני בני-הזוג בחלקים שווים. בית-הדין הרבני הגדול דחה את הנימוק האמור כבלתי מתקבל על הדעת, ובצדק עשה כן. כמפורט בפסק-הדין, אין בנסיבות העניין דבר המצביע על כך שהסכמת המשיב להשקיע את כספי הפיצויים ברכישתה של דירת המגורים המשותפת, היתה מותנית בשלילת חלקה של העותרת בזכויות הפנסיה שנצברו לטובתו במהלך אותן השנים. אף-על-פי-כן, ראה בית-הדין הרבני הגדול להותיר על כנה את קביעתו של בית-הדין הרבני האזורי לפיה העותרת אינה זכאית למחצית כספי הפיצויים שצבר המשיב עד 1992. כפי שפורט לעיל, הטעם שהציג לכך בית-הדין היה כי בנסיבות העניין, אין זה מוצדק לאזן באופן שווה את זכויות הפנסיה שצבר המשיב במהלך שנות נישואיו עם העותרת. זאת, בהתחשב בכך שהמשיב בן 64 ופרש לגמלאות בלא שיש לו השתכרות נוספת, ואילו העותרת בת 49 ושנות עבודה והשתכרות רבות עוד לפניה. בנסיבות אלה, סבר הרב דיכובסקי כי בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 8 לחוק יחסי ממון, מן הראוי כי האיזון לא יהיה מחצה-מחצה וכי חלקה של העותרת בזכויות הפנסיה יתייחס לשנים 1992 עד 1998 בלבד. עמדה זו בעייתית ממספר טעמים כפי שיובהר להלן.

12.      על דרך הכלל, זכויות פנסיה שצבר בן-זוג בעבודתו במהלך חיי הנישואין הינם נכסים בני-איזון, בין שגמלו ובין שטרם גמלו. זאת, נוכח ראייתן של זכויות אלה חלק מהתמורה הכוללת שקיבל בן-הזוג בגין עבודתו (ראו והשוו: ע”א 841/87 רון נ’ רון, פ”ד מה(3) 793; ע”א 809/90 לידאי נ’ לידאי, פ”ד מו(1) 602; רע”א 964/92 אורון נ’ אורון, פ”ד מז(3) 758; ע”א 6557/95 אבנרי נ’ אבנרי, פ”ד נא(3) 541; בג”ץ 2222/99 גבאי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד נד(5) 401; עוד ראו: א’ רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל-בין קודש לחול (1996) 487; ש’ ליפשיץ “על נכסי עבר, נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף” משפטים לד(3) (תשס”ה) 627, 685; ח’ דגן קניין על פרשת דרכים (תשס”ה) 473).

סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע כי על דרך הכלל, כל אחד מבני-הזוג יהיה זכאי למחצית שווים של הנכסים בני-האיזון בין בני-הזוג. סעיף 8(2) לחוק מוסיף וקובע כי ב”נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת”, רשאי בית-המשפט או בית-הדין לקבוע כי איזון שווים של הנכסים בני-האיזון לא ייעשה באופן שווה, אלא לפי יחס אחר שיקבע. כבר נאמר בפסיקתו של בית-משפט זה כי סעיף 8 מאפשר גמישות רבה אשר נותנת בידי הערכאה השיפוטית כלים לאזן את הנכסים בין הצדדים באופן הוגן, תוך לקיחה בחשבון של שיקולים כלכליים ואחרים (ראו: ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי, פ”ד מט(3) 529, 614 מפי השופטת שטרסברג-כהן).

חוק יחסי ממון אינו מגדיר מהן אותן “נסיבות מיוחדות” המצדיקות סטייה מכלל האיזון השווה. העמדה העקרונית של בית-הדין כפי שהיא משתקפת בפסק-דינו, הינה כי במסגרת קביעת הנסיבות המיוחדות המצדיקות איזון נכסים בין בני-הזוג באופן שאינו שווה, יש להביט לא רק לעבר העבר אלא גם לעבר העתיד, על-מנת להביא לאיזון משאבים שיאפשר לשני בני-הזוג סיכוי הוגן לקראת החיים שלאחר הפירוד (ראו והשוו: ש’ שוחט “הלכת השיתוף – מחלוקה שווה לשוויוניות בחלוקה” ספר שמגר ג (תשס”ג) 731, 739). אף שעמדה זו שובה את הלב במבט ראשון, היא מעוררת שאלות לא פשוטות. כך למשל, מתעוררת השאלה באילו נסיבות ובאיזה היקף ראוי לגרוע מחלקו של בן-זוג אחד בנכסים בני-האיזון, על-מנת להבטיח את יכולתו הכלכלית של בן-הזוג האחר לתמוך בעצמו בתקופה שלאחר הגירושין. עוד עשויה להתעורר שאלה האם סעיף 8 לחוק יחסי ממון מהווה כלי מתאים להשגת התכלית האמורה, והאם אין מקום לפיתוח כלים אחרים לשם כך. המענה לשאלות אלה מושפע משאלות נוספות הנוגעות, בין היתר, להיקף ולסוגי הנכסים בני-האיזון בין בני-הזוג. כך למשל, השאלה האם נכסי “הון אנושי” (כגון: מוניטין אישי או כושר השתכרות) הינם נכסים בני-איזון, עשויה להשליך על השאלה האם ובאיזה היקף יש לסטות מעקרון החלוקה השוויונית על-מנת להבטיח את סיכוייהם של בני-הזוג לתמוך בעצמם לאחר הפירוד (ראו והשוו: ש’ ליפשיץ “על נכסי עבר, נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף” משפטים לד(3) (תשס”ה) 627, 728 ואילך). אינני רואה להכריע במכלול השאלות האמורות וניתן להותירן לעת מצוא. בענייננו, ראוי להדגיש כי בהתאם להוראותיו של חוק יחסי ממון, הכלל הינו איזון שווה של הנכסים בני-האיזון בין בני-הזוג. כדי להצדיק סטייה מכלל זה יש צורך בקיומן של נסיבות מיוחדות, ולשם כך יש לבחון את מכלול נסיבותיו של כל מקרה לגופו בהתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים.

בנסיבות המקרה שבפנינו, אף אם נקבל את גישתו העקרונית של הרב דיכובסקי בנוגע לפרשנות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון – ובכך, כאמור, אינני רואה להכריע – לא יהא בכך כדי להצדיק חלוקה לא שווה של זכויות הפנסיה הנדונות. ראשית, בנסיבות העניין שבפנינו, לא נטען כי איזון שווה של זכויות הפנסיה בין בני-הזוג יותיר את המשיב בלא יכולת כלכלית לתמוך בעצמו לאחר הגירושין. לפיכך, אף לשיטתו של בית-הדין, ההצדקה לסטייה מעקרון החלוקה השיוויונית פוחתת. שנית, בפני בית-הדין הרבני לא נשמעו טיעונים לעניין יישומה של הוראת-סעיף 8(2) לחוק על נסיבות המקרה, ולא התבררו שאלות עובדתיות הכרוכות בכך. כך למשל, לא התבררה השאלה האם המשיב אמנם חסר יכולת השתכרות עתידית מעבר לתשלומי הפנסיה השוטפת אותם הוא מקבל. לא ברור עד כמה הפערים ביכולת ההשתכרות של בני-הזוג בעתיד אמנם משמעותיים, והאם יש בהם כדי להצדיק קביעה לפיה כשני-שלישים מזכויות הפנסיה שצבר המשיב במהלך חיי הנישואין לא ייכללו בגדר איזון המשאבים. זאת ועוד; נראה כי בית-הדין הרבני הגדול לא הביא בגדר שיקוליו את טענת העותרת בפנינו לפיה נוכח היעדרויותיו הרבות של המשיב מהבית עקב עבודתו כימאי, היא נאלצה כל השנים לשאת לבדה בעול הטיפול היום-יומי בילדיהם של בני-הזוג, ולפיכך לא עבדה מחוץ לבית במשך מרבית שנות הנישואין ולא צברה במהלכן זכויות סוציאליות. בתשובתו לצו-על-תנאי לא הכחיש המערער טענה זו ברמה העובדתית. בהתחשב בכל אלה, נראה כי עצם הפרשי הגילאים בין בני-הזוג והעובדה שהמשיב פרש לגמלאות בעוד המשיבה משתכרת כיום למחייתה, אינם חזות הכל ואין די בהם כדי להצדיק את שלילת חלקה של העותרת בזכויות הפנסיה הנדונות.

מאחר ובית-הדין הרבני הגדול פסל את הטעם שניתן על-ידי בית-הדין הרבני האזורי לשלילת חלקה של העותרת בזכויות הפנסיה שצבר המשיב בשנים 1983 עד 1992; ומאחר ולא התבררו די הצורך נסיבות המצדיקות חריגה מאיזון שווה של הזכויות לפי חוק יחסי ממון; חל הכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק לפיו במסגרת איזון המשאבים זכאית העותרת למחציתן של זכויות הפנסיה הנדונות. המסקנה המתבקשת, אפוא, היא כי דינו של הצו על-תנאי להפוך למוחלט, באופן שייקבע כי העותרת זכאית למחצית מזכויות הפנסיה השוטפת שצבר המשיב גם בשנים 1983 עד 1992. משמעות הדבר הינה כי העותרת תקבל חלק שווה בזכויות הפנסיה שצבר המשיב מתחילת חיי הנישואין ועד מועד הפירוד בין בני-הזוג.

13.      בסיום הדברים, יצוין כי לא מצאנו ממש בטענות העותרת כנגד פסיקתו של בית-הדין הרבני האזורי לפיה כלי-הרכב יחולקו בין בני-הזוג בהתאם לרישומם. כן לא ראינו להתערב בחיובה של העותרת בהחזר מחצית הכספים ששילם המשיב למשכנתאות  בגין נכסיהם המשותפים של בני-הזוג החל ממועד הפירוד ביניהם. אשר לטענותיה של העותרת בעניין גובה המזונות שנפסקו בבית-המשפט לענייני משפחה – אין מקומן להתברר בפני בית-משפט זה.

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים שהובאו לעיל, יהפוך הצו-על-תנאי למוחלט, באופן שהעותרת תהיה זכאית למחצית מזכויות הפנסיה שצבר המשיב בשנים 1983 עד 1992; זכויות אלה יתווספו לחלקה של העותרת בזכויות הפנסיה השוטפת שצבר המשיב בשנים 1992 ועד מועד הפירוד כפי שקבע בית-הדין הרבני על שתי ערכאותיו. חישוב הזכויות ייעשה בהתאם לאמור בפיסקה ד בעמוד האחרון לפסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו מיום ח’ סיון תשס”א. יתר חלקי העתירה דינם להידחות.

בנסיבות העניין, לא ראינו לעשות צו להוצאות.

ה נ ש י א ה

הנשיא (בדימ’) א’ ברק:

אני מסכים.

ה נ ש י א  (בדימ’)

השופט א’ רובינשטיין:

מסכים אני לפסק דינה של חברתי הנשיאה. אבקש להוסיף את אלה: מתחילה היתה השאלה המרכזית שהונחה לפתחנו פרשנות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג – 1973, סוגיה המעוררת כאמור “שאלות לא פשוטות” (פסקה 11 לחוות דעתה של הנשיאה). בית הדין הרבני הגדול נקט “לא בחלוקה שווה של הנכסים”, אלא בחלוקה המבוצעת “באופן שיקנה שויון הזדמנויות לכל אחד מבני-הזוג לבנות את עתידו” (תמ”ש (תל-אביב) 70030/98 פלונית נ’ פלוני (לא פורסם) – השופט שוחט). כיוון שהמדובר בפרשנות חוק מחוקי הכנסת, מטבע הדברים סף ההתערבות של בית משפט זה נמוך יותר מאשר בנושאים שהם בליבת סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים. בסופו של יום,  כפי שהתברר – בין היתר בעקבות הוצאת הצו על תנאי – אין המקרה שבפנינו בעובדותיו בא בגדרי אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהאיזון הרגיל, ולפיכך לא נדרשנו לקבוע מסמרות משפטיים בפרשנות הסעיף; אך אציין כי לדידי מסתברת הגישה המעדיפה, בנסיבות חריגות מתאימות, “עקרונות של ‘צדק חלוקתי’ בעת פירוק השיתוף בין בני זוג” (תמ”ש (י-ם) 13111/98 א.ב. נ’ מ.ב. (לא פורסם) – סגן הנשיא מרכוס), על פני חלוקה שווה. עם זאת, דבר זה מורכב וקשה על פי רוב, ובמקרה דנא, אף הדיין הרב דיכובסקי עצמו הסתפק באשר לתוצאה, כפי שפירטה חברתי. ועוד, שקלתי אם להציע לחברי להחזיר את התיק לבית הדין הרבני לבדיקה נוספת של נסיבות המשיב, אך בסופו של יום נראית לי הנמקת חברתי.

(ב) עוד אציין, שכחברתי הנשיאה סבורני, כי הלכת השיתוף יכול שתחול גם על מערכת יחסים שלא “נועדה להמשיך את הדור ולגדל צאצאים” (כלשון שנקט הדיין הרב דיכובסקי), וכדוגמה אוסיף, כי במציאות כשבידועים בציבור עסקינן, המדובר לא אחת בבני זוג המעוניינים להקים תא משפחתי אשר כולל אך את שניהם, ושלא “ימשיך את הדור”; זאת בעיקר כשגילם בעת יצירת הקשר מבוגר יחסית, אף שיוכלו עוד לחיות בצוותא לאורך עשרות שנים. במקרים מסוימים הוכר הקשר לפי פסיקת בית משפט זה, גם כאשר קשר נישואין קודם לא נותק פורמלית, כגון בשל סרבנות גירושין ארוכת שנים, כפי שתיארה חברתי הנשיאה. דברים אלה צריכים כמובן להיבחן בכל מקרה לגופו ולא באופן גורף, גם בשל סיבוכים העלולים להיגרם, ולעניין זה אוכל להבין את הרוח הנושבת מפסקי דינם של הדיינים הרב דיכובסקי והרב בר שלום בבית הדין הגדול, החוששים למצבים נזילים וליסודות שיתוף מעורערים, “כאשר ינוד הקנה במים” (מלכים א’ י”ד, ט”ו); ראו גם דבריו של מ”מ הנשיא זילברג בדעת מיעוט בע”א 563/65 יגר (פלינק) נ’ פלביץ, פ”ד כ(3) 244, 252-250, בהם נדרש אף לפסיקתו של בית משפט זה בע”א 384/61 מדינת ישראל נ’ פסלר, פ”ד טז(1) 102. כללו של דבר, שותף אני לאינטואיציה הבסיסית ששיקף הדיין הרב דיכובסקי, לפיה נטל ההוכחה לקיומה של מערכת יחסים של ידועים בציבור כבד יותר כאשר אחד מבני הזוג נשוי לאחר, ודומני שעל כך לא יחלקו חברי. אודה ולא אבוש, כי העולם דהאידנא מזמן לפנינו מערכות יחסים שלא שערום אבותינו, ובעוד איננו יכולים לעצום עינינו כלפי קיומן, עלינו גם לגלות זהירות בבואנו להשתית זכויות שונות על יסודות שאיננו יודעים אם יתבררו כסלע איתן או כחולות נודדים (וגם לא להטיל מסגרת על מי שאינו רוצה בה). לא שבמשפחה המסורתית היה הדבר פשוט וקל, אלא שבצירופים דהאידנא היעדר הצורך בפורמליזציה מקשה על הזיהוי והאפיון – ומכאן לדעתי נטל ההוכחה המוגבר.

הכותב הנו עורך דין משפחה