נטל הראיה בהתנגדות לצוואה – על מי הוא חל ומתי מעבירים אותו לצד השני

עורך דין התנגדות לצוואה בירושלים מסביר בנוגע ל נטל הראיה בהתנגדות לצוואה:

במאמר זה נבחן את נושא נטל הראיה בהתנגדות לצוואה, וכן היקף הנטל, ע"פ פס"ד שניתן בביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, וכן ע"פ פס"ד שניתן ע"י ביהמ"ש העליון.

הדברים שנאמרו בפס"ד ביהמ"ש לענייני משפחה 106530-06 בעניין נטל הראיה בהתנגדות לצוואה:

"בהליך של התנגדות לקיום צוואה, תיבחן השאלה על מי מוטל הנטל, על פי סוג הטענה.

צוואה שלא נפל בה פגם פורמאלי/ צורני היא בחזקת כשרה, והנטל לפסילתה מוטל כל כולו על הטוען לכך.

על המתנגדים לעמוד בנטל השכנוע להוכחת טענותיהם, ולפתחם מוטל נטל השכנוע הסופי להוכיח שהמנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, ו/או שחתם על הצוואה תחת השפעה בלתי הוגנת, ו/או שהנתבע היה מעורב בעשיית הצוואה – בהתאם לעילות המנויות בחוק.

לעניין זה ר':  ע"פ 28/49  זרקא נ' היועהמ"שפ"ד ד' 504;

דנ"א 1519/95  היוהמ"ש נ' מרוםפ"ד מט(1) 318, בעמ' 327):

"חזקה היא על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות-בהן עשיית צואה – וחזקה היא על מצווה כי בעת עשייתה של צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה – עליו הנטל להוכיח טענתו".

נטל הבאת הראיות היא חובה נלוות, הטפלה במהותה לחובה העיקרית.

חובה זו מבטאת נטל קל יותר, ובאה להבהיר על מי מהצדדים בשלב מסוים זה או אחר של המשפט רובצת החובה להציג קודם לשני, את ראיותיו. ככלל, נטל הבאת הראיות מוטל בתחילת המשפט על הצד הנושא בנטל השכנוע, שאם צד זה לא יביא ראיותיו, תדחנה טענותיו (על כך, ר' דנ"א 1519/95 היועמ"ש נ' מרום, לעיל).

על כן, בהליך של התנגדות לקיום צוואה, משהצוואה כשרה מבחינה צורנית, מוטלת על המתנגד לקיום, אשר נושא בנטל השכנוע, החובה להביא ראיות לעמידה באותו נטל".

במקרה זה בו דן ביהמ"ש לענייני משפחה נקבע כי הצוואה עמדה על פניה בכל הדרישות הצורניות של צוואה בעדים, על פי ס' 20 לחוק הירושה תשכ"ה 1965 (להלן: "חוק הירושה"): הצוואה נערכה בכתב, יש בה תאריך, יש בה הצהרה של המצווה, יש בה חתימה של המצווה, וכן חתימה של שני עדים.

עם זאת  – יתכן והמנוח לא יכול היה לקרוא את הצוואה, בשל בעיות בראייתו.

"טוענת ב"כ הנתבעים בנסיבות אלה כי אי ציון הקראת הצוואה למצווה, על גבי הצוואה

עצמה, עולה בבחינת פגם פורמאלי צורני. 

איני מקבלת טענה זו. אפרט טעמיי;

פסק הדין הרלוונטי לעניין זה הוא ע"א 2199/94  לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2), 77 (להלן: "פרשת וין"). עמדתו של השו' קדמי בפסק הדין הינה כדלקמן:

"… חובה פורמאלית מפורשת לציין על גבי "צוואה בעדים" כי זו הוקראה  – ובמידת הצורך גם תורגמה – למצווה שאינו מסוגל לקרוא אותה בעצמו, אינה קיימת; ועל כן, אין בהעדרו של רישום כזה כשלעצמו… כדי להביא לבטלותה של הצוואה.

ברם, לטעמי במקום שבו מי שאינו מסוגל לקרוא את צוואתו בוחר לעשותה ב"עדים", ואינו דואג לקיומו של רישום מאומת על פני הצוואה בדבר הקראתה באוזניו – בלשון שהוא שומע ומבין – הריהו פותח בכך פתח להתנגדות לקיומה של הצוואה; וזאת מן הטעם שהצהרתו של המצווה בפני עדי האימות "זו צוואתי" אינה שלמה ואינה ממלאת אחר תכליתה.

עורך דין אברהם זאדה הרפז משמש נוטריון בירושלים מרכז העיר ומאשר צוואות והסכמי ממון.

הועלתה התנגדות כאמור, יהיה על מבקש את קיום הצוואה להוכיח בראיות, כי המצווה ידע ש"זו צוואתו", הן מן ההיבט הטכני והן מן ההיבט הענייני, כפי שמתחייב מהצהרתו".

עוד דברים שנאמרו באותו פסק דין בעניין נטל הראיה בהתנגדות לצוואה:

"אין חולק כי במצב בו מצווה לא יכול להבין את הכתוב בצוואתו, אם הצוואה לא מתורגמת לשפה אותה המצווה מבין,

או שהיא לא מוקראת לו בשפתו הוא טרם החתימה – מדובר בפגם מהותי, הפוגם בהבנת המצווה את הוראות צוואתו. בנסיבות כאלה הנטל להוכיח כי המצווה הבין את הוראותיה של הצוואה, כמשקפות את רצונו, מוטל על התובע את הקיום.

מסקנה זו נלמדת הן מפרשת וין, והן מע"א 2155/95  אושרוב נ' פרחי, תק – על 97(1), 251.

אי בהירות קיימת בהיבט הצורני הפורמאלי מקום בו הצוואה תורגמה / הוקראה למצווה לשפה שהוא שומע ומבין, עת עולה השאלה האם יש לראות בהעדר ציון כאמור משום פגם פורמאלי המעביר את הנטל בדבר אמיתות הצוואה אל שכמו של התובע את הקיום.  

גם במקרה זה אני סבורה כי אין לראות בהעדר ציון כאמור משום פגם צורני פורמאלי המעביר את נטל השכנוע אל שכמו של התובע את קיום הצוואה במובן ס' 25 לחוק הירושה.

מקום שהמצווה הצהיר, כבענייננו, כי "זו צוואתי" התקיימה הדרישה הצורנית. ואולם, מצווה שהצהיר "זו צוואתי" על פני צוואה כאשר הוא לא רואה, חובה עליו, אם הצוואה הוקראה בפניו לציין זאת בצוואה, וראוי שגם העדים יאשרו עובדה זו על פניה.

אם הדבר לא נעשה אין לנו עניין בפגם פורמאלי במובן של סעיף 25 לחוק הירושה, אלא בכשל המאפשר לטעון כי הוא לא הבין את הוראות הצוואה. במובן הזה ובזה בלבד, על התובע את קיום הצוואה להוכיח בראיות כי המצווה ידע והבין תוכנה של הצוואה.

לניתוח מעמיק של סוגיה זו ר' תע 4280/00  ב.ש.נ' א.ז(לא פורסם), מפיו של חברי, כב' השופט שאול שוחט".

ביהמ"ש ציטט מדבריו של השופט שוחט בעניין נטל הראיה בהתנגדות לצוואה:

"מדבריו של השו' שוחט לעניין זה:

 "… משעמד מבקש הקיום בנטל שהועבר אליו והוכיח בראיות כי המצווה ידע שזו צוואתו בפן המהותי, לאמור ידע את תוכנה והבין את הוראותיה – כגון שזו אכן הוקראה/ תורגמה לו בשפה שהוא שומע, הגם שעובדה זו לא צוינה על פני הצוואה –

חוזר נטל השכנוע על שכמו של מבקש הביטול (המתנגד) להוכיח את פסלותה של הצוואה מהטעמים האחרים כגון אלה המפורטים בס' 30 לחוק הירושה…".

בענייננו טרם הוכחו בעיות הראייה של המנוח. הראייה היחידה אותה הביאה ב"כ הנתבעים לעניין זה היא צוואה מוקדמת, הדדית, שערך המנוח ואשתו, בה צוינה העובדה כי הצוואה הוקראה למצווים. איני סבורה כי יש בכך די על מנת להוכיח נכוחה כי המנוח לא ראה ולא מסוגל לקרוא.

יתרה מזאת, גם בהנחה כי המנוח לא יכול היה לקרוא את הצוואה, עובדתית לא הוכחה בשלב זה הטענה כי הצוואה לא הוקראה למצווה, באופן מעשי. כל שברור הוא כי אין אינדיקציה על גבי הצוואה, להקראתה.

בנסיבות אלה גם אם יוכחו הטענות העובדתיות כמפורט מעלה, אין בכך כדי להעביר את נטל השכנוע המלא, על פי ס' 25 לחוק הירושה, לכתפיו של התובע את קיום הצוואה."

מה נקבע בסופו של דבר בעניין נטל הראיה בהתנגדות לצוואה:

"על כן אני קובעת כי הן נטל השכנוע והן נטל הבאת הראיות מוטל על כתפי הנתבעים, המתנגדים לקיום הצוואה."

פסיקה מאת ביהמ"ש העליון בנוגע לנטל הראיה בהתנגדות לצוואה: בר"ע 3539-17 פלונית נ' פלוני

"אומר מה לגופם של דברים. נקודת המוצא לדיוננו היא העיקרון הבסיסי המונח ביסוד דיני הירושה, לפיו יש לקיים את דבר המת, בעקבות כלל המשפט העברי

"מצוה לקיים דברי המת" (בבלי גיטין י"ד, ע"ב); ראו א' גולאק, יסודי המשפט העברי ג' (מהדורת תשכ"ז), 127-126 וכדבריו:

"… שמצאה לקיים דברי המת, בין שהיה בריא בשעה שצוה ובין שהיה שכיב מרע בשעה זו"; ב"צ גרינברגר "'מצוה לקיים דברי המת' – הכלל והשלכותיו", פרשת השבוע בראשית (א' הכהן ומ' ויגודה עורכים), תשע"ב-2012, 368;

מ' ויגודה, "על הצוואה", שם 361; פרופ' ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1915 (חלק ראשון) 229 (תשנ"ב), להלן שילה; להלכה כפי שנפסקה ראו שולחן ערוך חושן משפט רנ"ב ב "מצוה לקיים דברי המת אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו לשליש (לנאמן – א"ר) לשם כך;

(הגהת הרמ"א (ר' משה איסרליש)): אבל היו בידו קודם ולא לשם כך, או שבאו לידו אחר הצוואה, אין בזה משום מצוה לקיים דברי המת…".

"צורך זה הוא חלק מהמורשת שלנו, הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי המעוגנת בכבודו של האדם" (הנשיא ברק בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 823;

ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2) 215, 223-222 (2000)).

זכותו של אדם לצוות על נכסיו לאחר פטירתו הפכה עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו גם לזכות קניין חוקתית

(ראו בע"מ 6251/15 הופה נ' עו"ד שמוליק קסוטו, פסקה מא והאסמכתאות שם (7.8.16); בע"מ 7049/15 פלוני נ' פלוני, פסקה ו (17.12.15)). עיקרון זה מעניק, איפוא, למצוה ככלל חופש לקבוע את תוכן צוואתו."

ביהמ"ש המשיך ודן בעניין נטל הראיה בהתנגדות לצוואה:

"כאמור, במקרה דנא טוענת המבקשת כי הצוואה מושא הדיון בטלה מאחר שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה. וכך מורה אותנו סעיף 26 לחוק הירושה:

"צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

ברי על דרך הכלל, כי חזקה על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – וחזקה על מצוה כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה.

הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצוה להבחין בטיבה של צוואה – עליו הנטל להוכיח טענתו

(ראו ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 716-715 (1994), להלן פרשת קרן לב"י;

ראו גם ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 328-327 (1995);

על פסק דין זה הוגשה בקשה לדיון נוסף שבמסגרתה נדונה סוגית ההשפעה הבלתי הוגנת בעשיית צוואה, דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813 (1998)).

התיבה "להבחין בטיבה של צוואה" נבחנה לא אחת בפסיקת בית משפט זה.

נקבע, כי אין די בכך שהמצוה יהא מודע למהותה של צוואה על דרך הכלל, ואף לא כי יהא מודע למהותה של צוואתו שלו על דרך הפרט, אלא "כי בהוראתו מה ייעשה ברכושו לאחר מותו יהיה המצווה בדעה צלולה ויפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו"

(פרשת קרן לב"י, עמוד 729, מפי השופט (כתארו אז) מ' חשין)."

לבסוף קבע ביהמ"ש בעניין נטל הראיה בהתנגדות לצוואה:

"במלים אחרות, רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה של הצוואה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן את רכושו ולמי הוא נותנו; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו.

הביטוי "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" הוא איפוא הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון אם המצוה היה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם. ואכן, נפסק, כי בהקשר זה ניתן להביא בחשבון את מודעותו של המצוה לכך שערך צוואה, את ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה כלפי יורשיו

(ראו ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 191, 105 (1981), להלן עניין בנדל; שילה, עמוד 248).

השופט שאול שוחט (פגמים בצוואות, מהדורה שלישית, תשע"ו-2016) 171-170), כותב כי "עקרון החופש לצוות וגם העיקרון 'מצוה לקיים דברי המת' אינם יכולים לעמוד בזכות עצמם כבחלל ריק, שכן שניהם יכולים להתקיים אך ורק מתוך התחקות אחר כוונתו האמיתית של המצוה".  

עניין נטל הראיה בהתנגדות לצוואה והיקפו:

"כאמור, נטל השכנוע בדבר העדר כשירותו של המנוח לערוך צוואה מוטל על שכמו של הטוען לכך, ולא די בהעלאת ספקות גרידא אלא יש צורך בראיות ממשיות וברורות

(עניין בנדל, עמוד 105; שילה, עמוד 249). ויובהר, מצוה יכול שיהיה שרירותי בחלוקת רכושו, שכן צוואתו מהוה מימוש האוטונומיה של רצונו (ראו פרשת קרן לב"י, עמוד 741).

ודוקו, בחינת השאלה אם ידע מצוה – או לא ידע – להבחין בטיבה של צוואה, היא לעולם בחינה עובדתית בנסיבותיו של כל מקרה (שם, בעמוד 734);

כדברי המחבר השופט שוחט (עמ' 172-171)

"על בית המשפט להשתכנע, כי נכון למועד עשיית הצוואה, מחלת הנפש היא שפגעה בכושרו של המצוה לגבש רצון חופשי ו'להבחין בטיבה של הצוואה'…".

על רקע עקרונות אלה נשוב למקרה דנא. כאמור, בענייננו, קבעו בתי המשפט הקודמים כי המבקשת לא הרימה את נטל ההוכחה בדבר בטלותה של הצוואה. קשה גם להלום את הטענה כי לא נבחן נטל הראיה על כל צדדיו; בית המשפט לענייני משפחה –

וגם בית המשפט המחוזי – נדרשו לטענות שהעלתה המבקשת העולות גם כאן. אין עילה משפטית להתערב במסקנותיהם, המבוססות על הממצאים העובדתיים שהובאו ועל יישומם בדין. אכן, הדרתה של המבקשת כמעט לחלוטין מן הצוואה קשה אנושית.

ואולם, במתן צו קיום הצוואה נעשה לקיום רצונה של המנוחה כעולה מן הראיות, ואין לו לבית המשפט אלא מה שעיניו רואות.

האם כל פגם צורני בצוואה מצדיק את העברת נטל הראיה בהתנגדות לצוואה למבקש הצוואה?

להלן פסיקת בית המשפט העליון בר"ע פלוני נ' פלונית: 1511-05, שם נקבע כי אין בהעדר אמירת העדים בעניין הצהרת המנוחה כדי להעביר את נטל הראיה למבקש צו קיום הצוואה, כיוון שאין מדובר בפגם מהותי המצדיק זאת:

"…בצוואתה של המנוחה נאמר מפיה "ולראיה שהצהרתי בפני שני עדי הצוואה המפורטים להלן כי זאת צוואתי, באתי על החתום … בתל-אביב", ואילו העדים אישרו כי "חתמה על צוואתה הנ"ל",
 ולא ציינו במפורש כי גם הצהירה.

ואולם, בית המשפט לענייני משפחה ראה כמקשה אחת את הצוואה והאישור ובית המשפט המחוזי סבר, כי "מנוסח דבריהם הן של המנוחה והן של העדים, עולה, כי לכאורה לא נמצא פגם כלשהו ברצונה החופשי של המנוחה". לצורך הכרעה בשאלת מיקומו של נטל השכנוע, לשיטת בית המשפט המחוזי,

"ניתן לקבוע כי המנוחה חתמה על הצוואה מתוך רצון חופשי והבינה את המשמעות המשפטית שבעריכת צוואה בכתב". לפיכך, גם אם לא נתקיימה דרישת סעיף 20, כביכול, לא נמצא לבית המשפט, לצורך קביעת נטלי ההוכחה, מקום לזהות פגם צורני המקים חשש לפגם ברצון החופשי.

אכן, בבקשת רשות הערעור, שבגדריה נטען כל הניתן, נתקף העיסוק בשלב זה של
ההליכים ברצון החופשי של המנוחה, שמועדו בשלב שני; ואולם, אף אילו נתקבלה טענה זו,
 אין מקום להידרש בשלב זה של ההליכים, שצריך שאלה יתנהלו על פי סדרם, ואין להקדים את
 המאוחר.

אכן, כבר ציינו כי בפסק הדין הנזכר בפרשת בנדל נדרש השופט ברק לחשיבותו של
המישור הפורמלי בקיומן של הוראות הדין )עמ' 107((; בנידון דידן, בית המשפט לענייני
משפחה בדק את הנושא על פי תכליתו של סעיף 20, וקבע:

"אינני רואה כל הבדל בין נוסח אישור צוואה שבו היה נכתב – חתמה בפנינו על צוואה לאחר שהצהירה שזאת צוואתה, לבין אישור החתימה שקודם לה נאמר שהצהירה בפנינו שזאת צוואתה".

בדרך זו, אך גם בדרכו המחמירה יותר של בית המשפט המחוזי, שראה כאן פגם פורמלי אך לא חשש מהותי לצורך נטל הראיה, קשה להלום כי בצוואה שבפנינו, שבה נאמר מפורשות כי החותמת מצהירה כי זו צוואתה,

ובהמשך אותו עמוד עצמו מצהירים עורך הדין עורך הצוואה ועדה נוספת באשר לחתימה, נפל פגם ברמה ובמשקל המעבירים את הנטל. יש לראות דברים במהותם. אכן, עדיף היה אילו גם באישור העדים ניתן ביטוי מלא לדרישות סעיף 20,

אך יהא זה מנוגד לשכל הישר ומלאכותי לסבור כי במקרה דנן אכן עבר הנטל. לפחות לעניין נטל השכנוע, יש בעיני כשלעצמי, ואיני קובע מסמרות בהחלטה זו, חשיבות לעוצמת הפגם שנפל."

ביהמ"ש המשיך וקבע בעניין נטל הראיה בהתנגדות לצוואה:

"אכן, ישנם בהחלט פגמים, שהיו מהווים עילה להעברת הנטל, אם לא לפסלות, ודוגמאות לכך קיימות בפסיקה.

הפגם הנטען במקרה דנא על פניו, עוצמתו איננה כזאת המצדיקה את הדבר; השאלה לגופה
 תתברר כמובן בראיות. בכך צדק לדידי בית המשפט המחוזי, ומכל מקום אין מקום, אף מחמת
 שהמדובר בגלגולה הנוסף של "החלטה אחרת", לרשות ערעור בגלגול שלישי.

—————————————————————————————–

קיצורם של דברים ע"פ ניתוח פסקי הדין שלעיל באמצעות עורך דין התנגדות לצוואה בירושלים:

כאשר ישנם פגמים צורניים מהותיים של הצוואה הפוגמים ביכולתו של ביהמ"ש להתרשם כי פגמים אלו פוגמים ביכולתו של ביהמ"ש להתרשם כי המצווה הבין את צוואתו – יכול ביהמ"ש לקבוע כי נטל הראיה לכשירות הצוואה יעבור אל הצד המבקש את קיומה.

הביא הצד המבקש את קיומה ראיות לכך שהמצווה הבין את צוואתו ושיכנע את ביהמ"ש בכך – יכול ביהמ"ש להעביר בחזרה את נטל הראיה למתנגד לצוואה.

בהעדר פגמים צורניים הפוגמים באופן מהותי בצוואה, נטל הראיה לכך שהמצווה לא היה כשיר לחתום על הצוואה או שהייתה השפעה בלתי הוגנת, או שהמצווה כלל לא הבין את צוואתו – חלה בדרך כלל על המתנגד לצוואה.

עצמת נטל הראיה היא אינה קלה אלא יש להוכיח את עניין חוסר גמירות הדעת של המצווה לצוות כפי שציווה – אם באמצעות הוכחת מצב גופני מנטאלי או באמצעות השפעה בלתי הוגנת וכו'.

לפיכך, כאשר עורכים צוואה או שמתנגדים לצוואה רצוי להיוועץ בעורך דין צוואות. אם איזור מגוריכם הנו ירושלים תוכלו להיעזר ב עורך דין צוואות בירושלים אברהם זאדה הרפז אשר עוסק בענייני משפחה בכלל ובצוואות בפרט.

עורך דין אברהם זאדה הרפז הנו עורך דין ותיק ובעל ניסיון רב, העוסק גם בתחום הפלילי ומהווה עורך דין פלילי בירושלים ותוכלו להסתייע בשירותיו גם בתחום הפלילי לרבות אלימות במשפחה או כל עניין אחר.

אין לראות בפרשנות פסקי הדין כייעוץ משפטי כלשהו והפרשנות היא של מחבר המאמר בלבד ואין להתבסס עליה אלא יש לקבל ייעוץ פרטני בכל מקרה ומקרה לגופו.